שמור תמונה

בדרך הביתה

היום בעוד שבוע נהיה כבר בארץ. אנחנו בתהליכי התנתקות (זמנית) מדרך החיים החדשה שלנו וחזרה למולדת הדואבת ולרוח השבורה של חלק גדול מאנשיה.

אנחנו מחוברים עד מאוד לכל מה שקורה בארץ, מוזנים בעיקר מהרשתות החברתיות. אני מניחה שהמרחק הרב מהמכורה גורם לדברים להיראות אחרת (מה שרואים מפה לא רואים משם?), אך לא בטוחה אם ההשפעה היא רכה יותר או קשה יותר. את זה נוכל לבדוק רק כשנהיה בארץ. האמת? מפה זה נראה מפחיד.

אבל מה שמשמח אותנו במיוחד הוא המפגש המחודש עם בני המשפחה והחברים. חגיגות ומפגשים עם כל הנכדים והילדים, פגישות עם החברים ומה לעשות? גם סידורים...רופאים... ביטוחים.

טפו טפו טפו הכל בסדר אבל צריך לשמר את השיגרה כדי שנוכל להמשיך להיות פה, רחוק.

אנחנו בארה"ב כבר קרוב לארבעה חודשים, לעיתים זה נראה כמו ארבע שנים. נוח פה כל כך, שקט פה כל כך למרות התכונה הרבה לקראת הבחירות.

אמנם הבחירות לנשיאות ארה"ב תתקיימנה רק בעוד 9 חודשים אבל פה זה עובד אחרת. אין יום אחד של בחירות כמו אצלנו, אלא בחירות מקדימות בכל מדינה בנפרד, אחת אחרי השניה בהפרשים של כשבוע.

כל סיבוב כזה גורר אחריו שואו גדול ברשתות הטלויזיה וכשיש אחד כמו דונלד טראמפ בתמונה מובטחת לכל הנאה רבה, במיוחד לאוהבי הסטנדאפ שבינינו.

צביקה ואני בעדו...בגדול, כמו רבים אחרים, אך יש כאלו שפוחדים מהפה הגדול שלו. אחת הגדילה לומר שכשהיא שומעת אותו בטלויזיה היא מתחלחלת כי הוא מזכיר לה את היטלר (???).

מצאנו את עצמנו צוללים בטבעיות להצגה הגדולה בעיר, מרגישים שגם גורלה של ישראל קשור אליה.

כל זה פותח את האפשרות לשיחות מגוונות עם האמריקאים ונותן לנו את האפשרות לתרום לשיחה את מה שאנחנו יודעים והם עוד אפילו לא התחילו להפנים ולספר להם מה יקרה אם לא יתעשתו מהר...די עצוב.

אני יכולה לסכם ולומר שבכל אלו שנפגשנו איתם, אם במקומות בהם שהינו, אם בחנויות או סתם ברחוב, לא נתקלנו באף אחד שהגיב "רע" בשמעו שאנו מישראל.

כולם עד אחד הגיבו בשמחה ו/או אהבה ו/או אהדה ו/או סימפטיה והרבה הרבה כבוד. אנשים ממש מודעים לתרומה של ישראלים ולהמצאות ישראליות בכל תחום ותחום.

לגנן (למטה) במשתלה שליד טוסון היה המון ידע בכל הקשור לישראל, להמצאות שלה (עגבניות שרי...טפטפות...), לאקלים ולגידולי המדבר שלנו. הרגשנו, אנחנו הקטנים, כל כך על המפה.

ביבי אהוד פה בערך כמו שאובמה לא והאמינו לי: אובמה לא! כולם מקוים שתעבור "התקופה הרעה של אובמה" ושהם יצליחו להתרומם מהריסותיה. רובם מוצאים לנכון להתנצל בפנינו אישית על התקופה הרעה שאובמה מביא עלינו ועל היחס שלו כלפי ביבי ודואגים שנבין שהם ממש, אבל ממש מבינים אותנו ועומדים לצידנו.

יש הרבה נוצרים אדוקים האוהדים אותנו מאוד. "אנחנו יודעים שאתם העם הנבחר", "הגאולה תבוא קודם אליכם ואח"כ לשאר העולם". בעינינו, האפיקורסים והלא "רוחניקים" בעליל, הדברים נשמעים הזויים, אבל מה זה חשוב? אוהבים את ישראל, למה צריך לחפש סיבה?

במהלך שהותנו פה צברנו לנו ידידים ככל שניתן עם דרך החיים הזו של...היום אתה פה, מחר כבר לא והסיכוי שתתראה שנית עם אותם אנשים קלוש למדי.

בתקופה הראשונה של שהותנו באמריקה היינו קצת ב"אטרף". כל שבוע הרמנו עוגן ויצאנו למקום חדש, לנופים ולמראות חדשים עד...שנרגענו.

הבנו שיש לנו את כל הזמן (כמעט) שבעולם, שאף אחד לא רודף אחרינו עם שעון, שנספיק לראות מה שנרצה, שאנחנו צריכים להירגע ולשהות יותר זמן בכל מקום ולהכיר את סביבתנו (לפעמים סתם לתעות בדרכים ולגלות "בטעות" מקומות מדהימים), להכיר יותר את האנשים המקומיים, ליצור קשרים מעט יותר עמוקים ו...להטמיע את ענינה של ישראל.

האמריקאי הממוצע לא נחשף לחדשות העולם כמונו, אפילו לא מתקרב למה שהישראלי הממוצע נחשף אליו. לעיתים הוא יכול להיחשף לידיעה כלשהי ואם היא לא נכונה (כמו רוב הידיעות על ישראל המתפרסמות כאן), אין לו ממי לשמוע את האמת.

כשבאחת משיחותינו סיפרנו על בית החולים הנייד שישראל הקימה בזמנו על גבול סוריה וטיפלה בפצועים משם, אמר לנו בן שיחנו: אתם יודעים שפה לא יודעים מזה בכלל???

אנחנו צוברים לנו "חברים" בפייסבוק, משתפים בידיעות אמת על הקורה בארצנו (אחרי שאנחנו דואגים לתרגם לאנגלית את מה שצריך) ובידיעות על פעולות הומניטריות שישראל מבצעת בעולם. שיבינו מי אנחנו.

זו הסיבה גם ששמחתי להציע ללמד עברית. התחלתי עם שלוש תלמידות. שתיים נשרו במהרה בגלל הקושי. הבנתי אותן, כשאתה יודע שלפניך מקסימום 10 שיעורים אז להתחיל ללמוד שפה זרה לגמרי ובגיל הזה...קשה.

לפחות הצלחתי בקטנה לשים את ישראל/עברית על המפה ולהעביר כמה עובדות על מדינתו. נשארתי עם תלמידה "מחוננת" אחת שהפכה גם להיות חברה ושממשיכה ללמוד עברית באמצעות אתר אינטרנט. היא ובעלה (לא תאמינו, כומר, בחולצה הצהובה למעלה) כבר מתאמים איתנו ביקור בישראל ב- 2017 בעת שהייתנו בארץ אז.

אנחנו מתייחסים ברצינות רבה לרושם שאנחנו כישראלים משאירים אחרינו. מצאנו שיש "דרישה" למתנות הקטנות, כמו מחזיק המפתחות עם דגל ישראל שנתנו למישהי באוסטין. כמו העובדת בתחנת הדלק ליד פארק סימיונלה שביקשה, ממש ביקשה מאיתנו מזכרת מישראל. כמו אוהב ישראל המתגורר ממש מולנו ומשמח אותנו כל יום בדגל ישראל המתנופף בחלונו ונותן לנו תחושה ביתית, ומוכנה עבורו כבר מזכרת ישראלית, מגנט עם מראה ירושלים.

אנחנו מתכוונים להצטייד במגוון גדול של מתנות/מזכרות ישראליות קטנות כדי לחלקן פה בעתיד.

נפרדים מהנוף השכונתי שלנו ומהשקיעות הקסומות ומחכים בקוצר רוח להגיע.

לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות.תגובה חדשה
הגב
נכתב ע"י דניאל פיין ב 12/02/2016 21:10
>> היי, מצטרף לדבריהם של שני הכותבים לפני.
הגב
נכתב ע"י נתי ב 10/02/2016 13:02
>> בהרגשה טובה כל כך סיימתי ליקרוא את המאמר שכתבת ובתחושה של נינוחות שנגרמת מהידיעה שיש מקום בעולם (לא סתם מקום!) שבו מחבבים אותנו אפילו לפני שיודעים על כל הדברים הטובים שעושים במדינה הקטנה שלנו שאולי הם קטנים אבל ללא ספק חשובים, מה גם שמחמם את הלב לקרוא איזה שגרירים של רצון טוב אתם שמרימים את קרנה של מדינתנו וגם אם זה רק בקטנה. מצפה לשמוע ולראות אותכם בקרוב, ברוכים הבאים!
הגב
נכתב ע"י יעל גלבוע. ב 07/02/2016 19:23
>> שגרירים רצויים.המשיכו עם פעולות אלו.וכמובן להנאתכם האישית ,שהיא בראשונה.תבורכו בפעולתכם לשמש שגרירים של ארצנו.הקטנה שרואים אותה בזכוכית מגדלת.עם שיבושים בנתונים שמקבלים מהתקשורת ,עיתונות ועוד.שתהיה לכם נחיתה רכה למלא מצברים ולחזור לשיתוף.