שמור תמונה

חרפא

חיים רק פעם אחת

(חרפ"א)

ככול שחולפים הימים, אנחנו נוכחים כי הזמן בורח לנו במהירות מסחררת. אנחנו בתוך מערבולות החיים "שלנו" מנותבים בד"כ לעשייה בנלית ולפעילות רגילה.

לכל אחד מאתנו יש חלום ואנו נוטים להצניע אותו ככזה. החלום הוא אותה שאלה שבעצם אנו מפנים לילדים: מה נעשה כשנהיה גדולים?

אנחנו כבר גדולים. השנים חולפות לנו במהירות מאיימת ואוטוטו כבר לא נהיה מסוגלים לממש חלומות. למה עלינו לחכות? האם לחכות לתקופה כשנתחיל לרעוד ולפחד מכול פעולה חדשה ? לחרוש את העבר ,המפואר" שלנו?

החיים שלנו כיום מלאי אירועים אולם הם לא גדשו. התחנה הסופית ידועה לכולנו. גזר הדין נחתם אולם לא ידוע לנו על מועד ביצועו. אנו נוטים להתרפק על הקיים ועל העבר. למה להמשיך בסטיכיה הזאת?

צריך לרצות ולהעז.

הדור שלנו, עבר מהפכים רבים. שינויים טכנולוגיים רבים שאנו חווים אותם היום ואשר נחשפנו אליהם בתחילה בחשש וברתיעה. האם חשבנו אי פעם, הכוונה לפני כ-20 שנים שאנחנו נשתמש במחשב ככלי עבודה חיוני חיוני כל כך? האם טלפון נייד לא הייתה מהפכה? העולם היום נגיש וידידותי יותר גם לפעילויות האוכלוסייה המבוגרת. למה אנו מחכים?

האם חיים מלאי עניין בעולם הרחב באמצעות קרוואן המשמש לנו בית הנוסע בחצר העולם אינו פתרון הולם?

אוי ווי, יגידו אנשים, "רק זה חסר לי" וחוזרים להתכנס לתוך הרוטינה היום יומית המוכרת שלהם. החשש מהחדש הוא בדיוק אותו הפחד מהבלתי נודע מהבלתי מוכר.

כאשר אנו נחשפים ושומעים על צורת חיים חדשים, השונים תכלית שינוי מהחיים הנוכחיים שלנו, אנו נרתעים ממש כפי שנרתענו לראשונה מהמחשבים, מהטלפונים החדשים וכיו"ב.

כאשר ראינו טלפון "מודרני" כזה מיד הגבנו אינטואיטיבית שאנחנו לא צריכים זאת. טוב לנו בטלפון הישן. הרי בשביל מה אני צריך את ה"שטויות" האלה. טלפון זה רק להודיע הודעות.....

אינטרנט שמינטרנט- איזו יופי של כלי לידע וללימוד. כלי למשחק ולקשר עולם ומלואו. הנה אנחנו בתוך זה וטוב לנו עם זה.

כאשר שרה ואני הודענו על כוונתו לממש את חלום החיים בקרוון, התגובות הראשונות של החברים היו בדיוק אותן התגובות לטלפון המודרני. אני לא צריך את זה. אני עושה טיול יפה וזהו. האמיצים יותר אמרו שהם עושים טיולים בחו"ל שאינם טיולים מאורגנים.....אולם, חלק מהאנשים שאלו בכ"ז שאלות: לא צריך רישיון מיוחד? מה? זה לא קשה לתפעל את זה? זה בוודאי לא נח ואני אוהב/ת את המיטה שלי...וכל אותן תגובות טבעיות של אנשים מבוגרים הנאחזים בקיים ומפחדים מהשינוי.

האם על ידי כך שאמנע מכול פעילות חדשה, יוזמה חדשה, חיים חדשים אני אשנה את העתיד הרחוק? בוודאי שלא.

למה לא לקחת את חיינו בידינו? נכון, המחשבה ברגע הראשון, מרתיעה. אנחנו מתכנסים לתוך הקיים והידוע שבחיינו ושמחים שעוד יום עבר בלי בעיות מיוחדות.

האם אלו החיים שאנו רוצים?

אם נחדור לעומק הנפש של חברים בגילנו, הם יסכימו שהניסיון הזה נחמד דווקא אבל.... וכאן במומחיות הידועה שלנו נמנה את כל הסיבות למה לא. אנחנו מכירים את הקיים, אנחנו מומחים בקיים אז למה להיכנס ל"הרפתקאות" ? הגבר יאמר מיד כי אשתו לא בנויה לזה....(איזה כף שיש מישהו "להאשים"). ואז יתחילו נימוקים והסברים "חכמים" למה לא.

השגרה ידועה. אנו חווים אותה, חיים אותה ומזינים אותה ביותר שגרה. בוא נהיה רגע עם עצמנו. נעצום עיניים ונחשוב. למה לא בעצם? אולי כן? אולי כדאי לצבור חוויות בהווה וזיכרונות שנהנה מהם בעתיד? אולי נפסיק להתרפק על העבר, אולי כדאי לנסות משהו חדש לגמרי? הרי אין לנו מועד ב' נכון? ולשונאי הסיכון והפחדנים בינינו ניתן לומר כי תמיד ניתן לחזור להיות קומקום....

אנחנו בשלבי ההתכוננות למסע שלנו. אנו פורחים כבר שנה מעצם ההכנות הלימוד והדיבורים על כך. זהו מהלך שובר שגרה שמשליך על כל מהלך חיינו כבר עתה ולחיוב. בכל מעשה ובכל אירוע שקורה סביבנו אנו שואלים ומה נעשה כשנהיה בתוך המסע שלנו? יו, יורד שלג, איזה כף. אולי נרד דרומה לאזור אביבי יותר? יש פסטיבל של כדורים פורחים אולי נסע לשם? אולי נעבוד יום אחד במפעל לייבוש דגים באלסקה? יש תחרות מאכלים לאומיים בחניון ליד פארק ציון אולי נשתתף? גירויי הפעילויות הם עצומים ואנו מכינים את עצמנו לכך.

אפילו שאלות טריוויאליות של פקקי תנועה למשל. מה נעשה אם יהיה פקק נוראי ? פשוט לגמרי: סוטים מהדרך ומחפשים באמצעות ה- GPS המיוחד לקרוונים, חניון קרוב ולא נלחצים כדי להגיע "בזמן" לאן שהוא. לא ממהרים לשום מקום.

הג'יפ שנגרור מאחור יישרת אותנו למרחקים קצרים, לגיחות לתוך הערים ולטיולים בהרים.

חברינו "מודאגים" מנושא הבריאות. בעצם מי לא? כבר פתרנו זאת בביטוח חו"ל נוסף על ביטוח קופות החולים ואנו מכוסים עד צוואר (שלא נצטרך). ואוכל? יש שם מספיק עגבניות? או רק חסה? אפילו לנושאים האלה אנחנו נכנסים כבר עתה. נכנסים באמצעות המרשתת לחנויות ובודקים מה יש וכן...כמה זה עולה.

היום הכול יותר פשוט וקל. צריך לרצות ולהעז. כפי שכבר סיפרנו לכם, אנחנו כבר חווינו טיולים בקרוון כך שאנו כבר בעלי ניסיון מה. כאשר פותחים בלוגים של קרווניסטים נוכחים לדעת, גם בין השורות, איזה מצב רוח מרומם ואוירה כיפית קיימת ביניהם. איני מדבר על אנשים שהגיעו זה עתה לחיים החדשים הללו והם מתלהבים מכול דבר. אני מדבר על קרווניסטים ותיקים שמסתובבים כבר שנים עם "בתיהם" ברחבי היבשת. היכנסו תקראו ותיווכחו. מכירים אנשים, תרבויות, ממש כף.

הקמנו בלוג לקרווניסטים שהוא הראשון בעברית אתם מוזמנים לבקר בו: www.mitgalgelim.co.il

אנחנו כאן למענכם, בשפה העברית, לספר, לשתף, לעזור, לסייע, לייעץ ולענות לשאלות.

שרה וצביקה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות.תגובה חדשה
הגב
נכתב ע"י שולי מדמון ב 22/03/2015 11:11
>> כל כך נכון. צריך לשנות משהו בראש וזה קשה. מאחלת לכם כיף גדול.
הגב
נכתב ע"י צביקה ב 22/03/2015 11:22
>> תודה שולי. נכון שזה קשה וזה מחוץ לקופסה אבל בחיים צריך להעז.