שמור תמונה

Big Bend National Park

הדרך מקניון סמינולה לפארק הגדול ביותר בטקסס (מעל 3200 קמ"ר), כ- 400 ק"מ ארוכים ודי משעממים. מרחבי אין-סוף של מדבר, אמיתי. מידי פעם עוברת מכונית (בכבישים המעולים), לא רואים נפש חיה ובקושי חיה.

בדרך הזו סימן החיים היחיד הם שערי החוות שהשד יודע היכן גבולותיהם. מהכביש בו אנו עוברים לא רואים אפילו את בתי החווה (עד כדי כך גדולות החוות) וחיות לא נראות בשטח. הכל יבש וחום ואנחנו כל כך התרגלנו לירוק, לנהרות, לאגמים, לצבאים, לפרות, לכבשים ולסוסים.

חלקים מן הדרך קרובים מאוד לגבול מקסיקו ויש דרכי טישטוש לצד הכביש, ממש לפני גדרות התיל. על דרכים אלו נוסעים טנדרים של משמר הגבול הטקסני כשהם גוררים אחריהם 2 צמיגים גדולים שמטשטשים את העקבות בחול והכל כדי למנוע חדירת מקסיקנים לארה"ב.

למרות שכבר עברנו לאחרונה דרך ארוכה כזו, נסיעה זו עם הנוף היבש וה"מייבש" היתה מייגעת ובנוסף הצטברו לנו מטלות: מילוי דלק (כמה אפשר כבר להתקדם בלי?), מילוי גז (בישולים וחימום בבקרים הקפואים כשאין חיבור חשמל מספק) ומילוי המקרר (כי צריך לאכול, לא?).

דלק מילאנו בתחנת הדלק ALON. יש המון כאלו מפוזרות כאן.

פניתי לאשה שעבדה בחנות התחנה...מה זה השם "אלון"?...זה של הבעלים...את יודעת שגם במדינה שלי יש תחנות דלק "אלון"....כן? מאיפה את?....ישראל....כן,כן, לבעלי תחנת הדלק יש גם תחנות בישראל...אז זהו, תרמנו את חלקנו לחברה ישראלית גם פה.

סוף סוף הגענו לחניון שלנו בעיירה Terlingua. הפעם זה שונה לגמרי מכל החניונים בהם שהינו עד כה. זה לא פארק לאומי מיוער וירוק אלא חניון רגיל, כ- 30 ק"מ מהיעד שלנו: Big Bend National Park.

חניון מדברי, הרים בגווני החום בלבד סובבים אותנו, אבל..יש לנו את כל החיבורים, כולל אינטרנט, אפשר להשתמש בברזי המים ללא הגבלה של כניסת מים או יציאתם (יש חניונים בהם אנו מחוברים למקור מים אך לא מחוברים לנקודת יציאת מים ולכן מידי יומיים צריך לנסוע, מרחק קצר, כדי להתרוקן).

ל Big Band הגענו ביום שמש. בכלל מזג האויר נפלא בימים אלה, שמש זורחת, בקרים קרים ואפילו מאוד ולכן אנו יוצאים מהבית לא לפני השעה 10 כשמתחיל להתחמם. לקראת הצהריים ממש חם (שרוול קצר) ולקראת הערב מתחיל שוב להתקרר....מדבר אמרנו כבר?

נכנסנו לפארק ללא תשלום, דאגנו כבר קודם להיות מנויים ב- America the Beautiful, בדומה למנוי של רשות הטבע והגנים בישראל. הפארק הוא בגודל שישראלי לא יכול אפילו לדמיין, מעל 3200 ק"מ, שטח אינסופי, חלקו הררי, חלקו מישורי, עטוף במעל 1200 מיני צמחיה מדברית, עשרות מיני צבר (הרבה מאלו המוכרים מגינות בישראל), מאות מיני עופות, עשרות מיני פרפרים, זוחלים ויונקים (שאת חלקם הקטן היה לנו הכבוד לפגוש), עשרות שבילי הליכה מסודרים, עשרות שבילי נסיעה ברכבי 4X4 וחמישה כבישים ארוכים ובמצב מעולה/חדש.

מי שרוצה לנסוע בכל הכבישים ולצעוד בכל מסלולי ההליכה צריך להיכנס לפארק לחודש-חודשיים לפחות ולא לצאת ממנו כלל. מרחקים שלא נתפסים בראש הישראלי.

בשטח מפוזרים עשרות אלפי צמחים הנקראים Sotol, שמזכירים לנו את החצב הארץ ישראלי שכאילו קיבל הורמונים. זהו צמח שבימים קדומים הפקעת שלו, הדומה לארטישוק גדול, בושלה,נאפתה ונאכלה ועליו שימשו ליצירת סנדלים ויריעות לשימושים שונים.

שבילי ההליכה ודרכי הנסיעה עוברים דרך סלעים ענקיים בצורות שונות ודרך קניונים נופיים מדהימים ביופיים הקדמוני.

הפארק הוא אחד הפארקים הלאומיים הגדולים ביותר. בפארק עובר נהר הריו-גראנדה שמהווה את הגבול בין ארה"ב למקסיקו.

ברחבי הפארק מפוזרים שרידי חוות של האמריקאים החלוצים שהגיעו ליישב את האזור, שרידי קירות בתים, בארות מים ועצי פרי. כל אתר כזה זוכה לעצירת מכוניות ונוסעיהם נכנסים לתוך אזור החווה לשעבר ומסיירים בו.

Big Bend פירושו כיפוף גדול. באזור הזה נמצא העיקול הגדול של נהר הריו גראנדה ש- 190 ק"מ מתוך ה- 1500 ק"מ שלו נמצאים בשטח הפארק המנוהל ע"י רשות הפארקים האמריקאית.

באחד המסלולים בהם צעדנו הגענו לקניון Boquillas, נותרנו פעורי פה למראה היופי הזה.

בקניון הזה המרחק לעבר השני של הנהר מסתכם בכ-20 מ', גם מי שיודע לשחות ברמה של מתחילים יכול לחצות אותו בשחיה. בעבר השני שוכן הכפר המקסיקני בוקייאס דל כרמן (Boquillas del Carmen), שבעבר ניתן היה לעבור ולבקר שם, אך אחרי פיגועי ה 11 בספטמבר נסגר המעבר וב- 2013 נפתח שוב תחת מגבלות.

כשהתקרבנו לקניון שמענו קול גבר השר בספרדית, האקוסטיקה רק הוסיפה לקולו גוון אופראי משהו. דוגית קטנטונת משמשת אותו למעבר מהצד המקסיקני והוא בא (בחשאי) למכור את מרכולתו, מקלות הליכה ושמונצס מחוטי מתכת. קנינו לנו.

לסיום סיפור קצר על העיירה הקרובה לחניון שלנו. עיירת רפאים...ממש כך, וכך היא מופיעה על השלטים: Terlingua Ghost Town.

בעברה עיירת כורים שמנתה כ- 2000 איש וב- 1947 עזבוה כולם. רק בשנים האחרונות החלו להגיע אליה אנשים והיא מונה היום...לא תאמינו, פחות מ- 50 איש.

רובה הריסות המבנים ההם מאז ופה ושם רואים את המתיישבים החדשים, אלו האוהבים לחיות בבדידות מזהרת, קצת אמנים בנשמתם (לחלק יש גלריות), בונים לעצמם בתים באופן עצמאי.

הרבה קרוואני מגורים (ואפילו סירת מגורים אחת מצאנו באמצע המדבר...הזוי) מפוזרים בשטח, רחוקים האחד מהשני.

נהיה פה בסביבה עוד יומיים ונצא לדרך לאל-פאסו, תחנתנו האחרונה בטקסס (לעת הזו) לפני המעבר לניו מקסיקו.

שרה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות.תגובה חדשה
הגב
נכתב ע"י נתי ב 19/12/2015 16:51
>> צילומי הנוף המדברי שובים בקיסמם. איך עובדת שיטת הביקור בפארק הענק הזה? כביש מרכזי שאני מבין שנמשך על פני מאות קילומטרים ועובר פה ושם בצורות התישבות שבהם גרים מספר אנשים/משפחות שלמעשה הם דירי קבע בשמורה והתשלום נגבה בפתח הפארק, במה שאמור להיות הכניסה לשטח השמורה/פארק? האם יש ישוב מרכזי בפארק שבו גרים כל מפעילי תחנות הדלק ושאר צוות הפארק? המשיכו להפיק הנאה מרובה מהמסע המופלא שלכם.
הגב
נכתב ע"י שרה ב 19/12/2015 18:00
>> נתי, בפארק העצום לא גרים אנשים כלל, קיימים רק שרידי מגורים מלפני מאתיים שנה. 5 מרכזי מבקרים מספקים מידע למבקרים ומרכזים את כל ההצעות לסיורים. בשטחי הפארק נמצאים גם משרדי הריינג'רים השומרים על המקום הענק. יש גם מספר חניוני לילה לקרוואניסטים. הכל מסודר ומאורגן, כמו שהאמריקאים יודעים.
הגב
נכתב ע"י נתי ב 20/12/2015 13:49
>> שרה(ל'ה), הבנתי שהפארק משתרע על פני מאות קילומטרים אז היכן מתגוררים הצוותות שמתחזקים את הפארק, האם יש ישוב קרוב ומחוץ לפארק ששם נמצאים גם כל התשתיות המתאימות? עכשיו, אבל עכשיו! היתי עוזב כאן הכל ונוסע (יחד עם הילדים) לגור שם בפארק... סתם, סתם.
הגב
נכתב ע"י שרה ב 20/12/2015 17:27
>> הצוותים מגיעים לעבודה כרגיל מידי יום. חלקם נשאר גם בלילות כדי לפקח. יש מקומות סגורים המיועדים לעובדים בלבד, אז כנראה חלקם שוהה שם. בסביבה הקרובה יש מעט מאוד עיירות "נורמליות" למגורים אבל כנראה זה חלק מהעבודה. דרך אגב אפשרויות ההתנדבות רבות מאוד, בכל הפארקים והיערות הלאומיים, אפילו לתושבים זרים, אז קדימה...בוא. רק להעיז.
הגב
נכתב ע"י נתי ב 20/12/2015 22:49
>> לא רחוק היום שאפשר לחשוב על זה יותר ברצינות, סה"כ - 7.5 שנים...