שמור תמונה

שחר חדש

היי, זאת שרה, השבוע מלאו לי 61 שנים ואני סוף סוף מעזה להרגיש את מה שנמצא ממש מעבר לפינה ומרשה לעצמי להתקרב אליכם ולהתחיל לשתף אתכם עם כל שעובר עלי לקראת השינוי הגדול.

הזרע נבט לפני כ- 7 שנים. בבליינד דייט עם צביקה, אישי. יום שבת. צהריים. בית הקפה של מקס ברנר בנתניה. שנינו מרגישים פנויים. גרושים זמן ארוך ואחרי קשר אחר שהסתיים.

הקליק היה מיידי. ברגע שיצאנו מהרכבים שלנו והלכנו האחד לקראת השניה עם יד מושטת לשלום, היה ברור שקשה זה לא יהיה. החלטנו על מרק שוקולד. שלוק ראשון.. מילא, אך כל מה שבא אחריו היה מגעיל. צביקה מיהר להביא לי שקדים מצופים בקפה בשביל...המרירות.

אבל כל זה היה רק תפאורה לשיחה שלנו שקלחה. ההרגשה היתה כמו ישיבה עם ידיד ותיק. קישקשנו על דברים כלליים והעלנו את השאלות הרגילות בבליינד דייט: מה החלום שלך? מה היית רוצה לעשות ועוד לא עשית? הכל זרם ואפילו לא הופתענו כששנינו ענינו את אותה תשובה... שנינו חולמים על שהיה ארוכה בחו"ל, לא כטיול אלא כחיים במקומות חדשים.

לשהות בכל מקום ככל שנחפוץ ללא הגבלת זמן ולעבור הלאה והכל בקראוון. מסתבר ששנינו טיפוסים לזה. איזה יופי! אבל בגילנו (אני אז 54 וצביקה 60) צריך להמשיך לעבוד, נכון? שנינו בהחלט לא עניים מרודים אך עובדים למחייתנו ולא יכולים להרשות לעצמנו עכשיו לצאת לדרך ולוותר על הכנסה חודשית.

המשכנו בקשר שהלך והתחזק ואחרי כחצי שנה של ביחד צפוף עברנו לחיות יחד. חיינו יחד חמש שנים כשמידי פעם העלינו את החלום ההוא לכדי מילים, מחשבות ופנטזיות אבל...צריך להמשיך לעבוד. והמשכנו. לא העזנו.

התחושה היתה כל הזמן של מה אנחנו עושים? לאן אנחנו מתקדמים? מה אנחנו רוצים? הרגשנו ריקנות. רצים לעבודה בכל יום, שורפים זמן על דברים שאין לנו יותר ענין בהם וחושבים על הזמן היקר שעובר ביעף שאנחנו לא ממצים, שליותר צעירים וליותר בריאים אנחנו לא הופכים.

וכמו אצל כולם...הכסף "נגמר" על הוצאות יומיומיות רגילות. נוסעים מידי פעם לחו"ל. נפגשים עם הנכדים. הכל נחמד ונעים אבל....לא יכול להיות שזהו זה. נכון, כולם עושים את זה וחיים כך פחות או יותר ולכולם יש פנטזיות כאלו או אחרות וכולם חולמים על מה הם יכולים לעשות ובדרך כלל לא עושים. אבל למה לחשוב על "כולם"? מה איתנו? האם ניתן לעצמנו להמשיך כך?

אני אישית אף פעם לא הרשיתי לעצמי לחשוב אפילו על מה אני רוצה באמת לעשות. לא יכולתי אפילו לפנטז, רק מלהעלות פנטזיה נתקפתי פחד. שקעתי ברוטינה של עבודה, פרנסה, ילדים, אבל זהו...גדלתי ואין לי כבר ילדים לפרנס ויש לי בן זוג תומך ואני יכולה להרשות לעצמי לפנטז. זהו היה בעצם שלב א' של הביצוע, מבחינתי.

באחת הפעמים שצביקה ואני ישבנו במטבח ואכלנו ארוחת ערב, אחרי יום של רוטינה מתסכלת וחוסר ענין, העלנו שוב את ענין הקראוון והשאלה שקפצה היתה: אז איפה הבעיה? מה בעצם עוצר אותנו? יאללה. יוצאים לדרך.

ופתאום הכל נראה כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך אפשרי. מי עוצר אותנו אם לא אנחנו בלבד? מי יחליט עבורנו אם לא אנחנו? בזה הרגע אנחנו מחליטים להפסיק ולטבוע בתוך השיגרה ולייצר לעצמנו עתיד מלא ענין והפתעות ו...זהו, איזו הקלה.

התחיל שלב הפינטוז והדיבור ומיצוי כל ענין קטנטן בנושא המסע של חיינו ולא ארך זמן רב עד שהבנו שזה כל כך בר ביצוע ואנחנו ממש במרחק נגיעה.....כל שצריך זה להתמודד ולא לחשוש להתייצב מול דילמות ולמצוא פתרונים.

הענין לא פשוט, אנחנו מתכוונים לעזוב את היקרים לנו לתקופות ארוכות, לשנות במאה ושמונים מעלות את השיגרה שלנו, למצוא את עצמנו 24 שעות ביממה יחדיו ועוד ועוד ועוד, אך הדבר בהחלט לא בלתי אפשרי, צריך רק להסתכל נכוחה ולהתמודד.

נותרה פחות משנה למועד היציאה לדרך, תקופה בה נמשיך בפעילותינו הרבה בהכנות לקראת רגע הזינוק. אמשיך לשתף בכל ההתחבטויות ואשמח לקרוא את דעתכם.